רוב המשפחות מתקשרות אליי כשהגור כבר בן שבעה חודשים והתחיל למשוך ברצועה כמו טרקטור. אפשר לעבוד גם משם, בטח. זה פשוט לוקח פי שלוש זמן ממה שהיה לוקח בגיל שלושה חודשים.
אז בשביל מי שקורא את זה עם גור טרי בבית, או שבוע לפני שמביאים אחד: אלה השבועות שחשובים, וזה מה שכדאי לעשות בהם.
חלון הזהב: שמונה עד שישה עשר שבועות
בטווח הזה הגור מחליט, בלי לשאול אתכם, מה בעולם נחשב נורמלי. כל דבר שהוא פוגש בתקופה הזאת בצורה נעימה נכנס לרשימת הדברים הבטוחים. כל דבר שהוא פוגש בפעם הראשונה בגיל שמונה חודשים ייכנס לרשימת החשודים.
זה אומר שהמשימה בחודשיים האלה היא לא לשבת ולתת כפה. זו סוציאליזציה, וזה עובד בכמויות:
- להכיר בין עשרים לשלושים בני אדם שונים. גברים עם כובע, ילדים קטנים, מישהו עם מקל הליכה.
- רעשים: מכונת כביסה, שואב אבק, אופנוע, זיקוקים מיוטיוב בווליום נמוך.
- משטחים: אריח חלק, דשא, חצץ, מדרגות, סבכת ניקוז. כן, סבכת ניקוז. תשאלו כל מאלף על כמה כלבים בוגרים מסרבים לעבור עליה.
- נסיעות קצרות באוטו שלא נגמרות אצל הווטרינר. אחרת האוטו הופך למקום רע.
- כלבים אחרים, מחוסנים ורגועים. לא גן שעשועים של כלבים, לא פארק פתוח בשבת בבוקר.
שימו לב שאין פה כמעט פקודות. הפקודות יבואו, יש זמן. את החלון הזה אי אפשר להחזיר.
טעות ראשונה: לחכות לחיסון האחרון
זו הטעות הכי נפוצה, והיא מגיעה מכוונה טובה. הווטרינר אומר לא להוריד לרחוב עד סוף סדרת החיסונים, ההורים מבינים שאסור לצאת מהבית, ובגיל ארבעה חודשים הגור יוצא לעולם בפעם הראשונה. חלון הזהב נגמר בזמן שהוא ישב בסלון.
מה שכן אפשר בינתיים: לשאת אותו על הידיים ברחוב, כדי שיראה וישמע בלי לגעת באדמה. להזמין אנשים הביתה. לפגוש כלבים מחוסנים של חברים, בחצר פרטית. להעביר אותו במרפסת, במעלית, ליד כביש.
תדברו עם הווטרינר שלכם על מה מותר בדיוק בכל שלב. יש הבדל גדול בין להימנע מפארק כלבים ציבורי לבין להישאר סגורים בבית.
השם של הכלב צריך להיות הדבר הכי טוב בעולם. ברגע שהוא מבשר רחצה או נזיפה, הפסדתם אותו.
טעות שנייה: לחזק בטעות בדיוק את מה שמפריע
גור קופץ עליכם בכניסה הביתה. אתם מתכופפים, מדברים אליו בקול גבוה, מזיזים אותו בידיים. מבחינתו קיבל בדיוק מה שרצה: תשומת לב מיידית, ריגוש, מגע.
עכשיו תכפילו את זה בשלוש פעמים ביום, שישים יום ברצף. בגיל חצי שנה יש לכם כלב של עשרים קילו שקופץ על כל מי שנכנס בדלת, ואתם בטוחים שהוא סתם מתרגש.
העיקרון פשוט וקשה לביצוע: מה שמקבל תשומת לב, חוזר. נכנסים הביתה, מתעלמים לחלוטין שלושים שניות, ורק כשארבע רגליים על הרצפה מתכופפים ואומרים שלום. כל בני הבית חייבים לעשות את זה, כולל סבתא. במיוחד סבתא.
טעות שלישית: להעניש אחרי המעשה
חזרתם הביתה, יש ערימה על השטיח, אתם קוראים לגור ונוזפים בו. הוא מנמיך אוזניים ומתכווץ, ואתם בטוחים שהוא הבין.
הוא לא הבין. הוא קרא את שפת הגוף שלכם והגיב לה. מה שהוא כן למד זה שכשקוראים לו וקורה משהו על הרצפה, זה נגמר רע. אז בפעם הבאה הוא יעשה את זה מאחורי הספה, וזה כל השיפור שתקבלו.
נקודה נוספת באותו עניין: אף פעם אל תקראו לכלב בשמו כדי לעשות לו משהו שהוא לא אוהב. לא לרחצה, לא לגזירת ציפורניים, לא לנזיפה. השם צריך להיות הדבר הכי טוב בעולם, אחרת בגיל שנה הוא יפסיק לבוא כשקוראים לו, ואז יש לכם בעיה בטיחותית ולא בעיית נימוס.
והחלק שהורים לא אוהבים לשמוע
בערך שמונים אחוז מהעבודה נופלת עליכם, לא על הגור ולא עליי. אני מגיע פעם בשבוע, נותן תוכנית ומראה איך. החזרות קורות בימים שבהם אני לא שם.
חמש דקות, שלוש פעמים ביום, עדיפות בהרבה על שעה אחת בשבת. אצל גורים טווח הקשב קצר, ואימון ארוך מדי גורם נזק כי הוא נגמר בכישלון ובתסכול משני הצדדים.
עוד דבר שכדאי לסגור מראש: מי בבית אחראי על מה. מי מוציא בבוקר, מי מאכיל, ומה בדיוק המילה שכולם אומרים כשרוצים שהוא יישב. משפחה שבה כל אחד אומר משהו אחר מבלבלת את הכלב יותר מכל טעות אחרת ברשימה הזאת.
הפרטים המלאים על חבילת גור והמחירון נמצאים בדף אילוף כלבים. ואם הבאתם את הגור בעיקר בשביל הילדים, שווה לקרוא גם על כלבנות טיפולית, כי זו עבודה אחרת לגמרי.
ערן סדק הוא מטפל שיקומי מטעם משרד העבודה והרווחה, מאלף כלבים וכלבן טיפולי בהסמכת עמותת כלבים בשירות אנשים. שלושים שנה בגיל הרך ובחינוך המיוחד, עובד בבאר שבע, בכל הדרום וגם במרכז.
