אמא שאלה אותי פעם בטלפון אם אפשר לסדר את זה במפגש אחד. הבן שלה בן שבע, והמשפחה כבר שנה לא הולכת לפארק. אמרתי לה את האמת: לא. אבל אפשר לסדר את זה, וזה לוקח בדרך כלל בין חודשיים לארבעה.
פחד מכלבים הוא אחת הסיבות הכי נפוצות שהורים מתקשרים אליי. הוא גם אחת הסיבות הכי מתסכלות, כי כמעט תמיד מה שהמשפחה עשתה בכוונות טובות עשה את הפחד גדול יותר.
למה הפחד גדל ולא קטן
הורים עושים שני דברים אינטואיטיביים, ושניהם עובדים הפוך.
הראשון הוא הימנעות. עוברים לצד השני של הרחוב, מוותרים על ביקור אצל חברים עם כלב, בוחרים גינה אחרת. כל הימנעות כזאת מספרת למוח של הילד שהוא ניצל מסכנה, והמוח מסיק שהסכנה אמיתית. בפעם הבאה הפחד קצת יותר גדול.
השני הוא ההפך המדויק: זה סתם כלב, תסתכל, הוא נחמד, תלטף אותו. אם מקרבים ילד לכלב לפני שהוא מוכן, הגוף שלו נכנס ללחץ והוא לומד שהסיטואציה הזאת מסוכנת וגם שאי אפשר לסמוך עליכם שתגנו עליו. זה כפול.
מה שכן עובד נמצא באמצע ומשעמם יחסית: חשיפה קטנה, נשלטת, בקצב של הילד, שחוזרת שוב ושוב.
סולם, לא קפיצה
בונים עם הילד סולם של שלבים, מהקל לקשה. הוא מחליט מתי עולים שלב. לא אני, ובטח לא ההורים.
- לראות תמונה של כלב ולהגיד מה הוא עושה בה.
- לצפות בסרטון של כלב רץ, עם קול.
- להיות באותו חדר עם כלב קשור, במרחק חמישה מטרים.
- לעבור בחדר. הכלב שוכב, הילד עובר, בלי לעצור.
- לזרוק לו חטיף מרחוק. הילד נותן, הכלב מקבל.
- מרחק שני מטרים, והכלב מסתובב לכיוון אחר.
- נגיעה אחת, בגב, שנייה אחת, עם היד של ההורה מתחת.
בין שלב לשלב עוברים לפעמים שבועיים. וכן, יש ילדים שנתקעים על שלב אחד חודש שלם, ואז עולים שני שלבים באותו מפגש. זה נורמלי לגמרי.
הכלל היחיד שלא זז: הילד מכתיב את הקצב. אם הוא אמר עוצרים, עוצרים מיד. ברגע שהוא מגלה שהמילה שלו עובדת, חצי מהפחד כבר מתחיל להתפוגג, כי פחד הוא בגדול חוסר שליטה.
הוא אומר שב, והיא יושבת. הדבר שהיה מאיים עכשיו מציית לו. את הרגע הזה רואים בכתפיים.
הטריק שעובד כמעט תמיד: לתת לו את הפיקוד
ברגע שהילד מוכן להיות באותו חדר, אני מעביר לו את השליטה על הכלבה. הוא אומר שב, היא יושבת. הוא אומר מקום, היא נשכבת.
תסתכלו מה קרה פה. הדבר שהיה מאיים עכשיו מציית לו. ילדים עוברים בנקודה הזאת שינוי שאפשר לראות בגוף: הכתפיים יורדות, הקול עולה בווליום, פתאום יש חיוך. יש ילדים שמבקשים לעשות את זה עשר פעמים ברצף.
אחר כך מוסיפים ידע, כי ידע מקטין פחד. מלמדים לקרוא כלב: זנב נמוך ומהיר זה לא בהכרח שמח, גוף קפוא זה סימן לעצור, פיהוק זה לחץ ולא עייפות. ילד שיודע לקרוא כלב מרגיש שיש לו כלים ברחוב, ולא רק תקווה שהכלב יהיה נחמד.
מה אתם יכולים לעשות כבר השבוע
ארבעה דברים שלא דורשים אותי בכלל:
- תפסיקו להסביר שאין ממה לפחד. במקום זה: ״אני רואה שאתה מפחד. בוא נעמוד פה, רחוק, ונסתכל ביחד.״ הכרה בפחד מרגיעה יותר מהפרכה שלו.
- אל תעברו לצד השני של הרחוב. תעצרו במרחק שנוח לילד, תסתכלו על הכלב חמש שניות, ותמשיכו. המטרה היא לא להתקרב, המטרה היא לא לברוח.
- תמצאו כלב זקן ועצלן. לא גור מקפץ. כלב מבוגר ואיטי של שכן הוא נקודת התחלה הרבה יותר טובה, כי הוא צפוי.
- תנו לילד תפקיד. הוא מחליט מתי עוצרים, הוא מחזיק את קופסת החטיפים, הוא סופר עד כמה נשארים. שליטה קטנה מנצחת הסברים ארוכים.
ודבר אחד שלא לעשות: לקנות כלב כדי לפתור את זה. ראיתי את זה כמה פעמים, וזה נגמר בילד שנועל את עצמו בחדר ובכלב שאף אחד לא רצה באמת.
מתי כדאי להביא מישהו מבחוץ
אם הפחד מכתיב מסלולים, מונע יציאה לגינה או גורם לילד להיכנס לבכי כשהוא רואה כלב ברחוב, שווה ליווי. בגילאים ארבע עד שתים עשרה זה בדרך כלל תהליך קצר יחסית, בין שישה לעשרה מפגשים.
אני עובד עם המשפחה ולא רק עם הילד, כי ההצלחה נבנית בין המפגשים ולא בתוכם. בסוף אתם אלה שעוברים איתו ברחוב ביום רביעי בערב.
אפשר לקרוא על התהליך בדף כלבנות טיפולית, ולגנים ולבתי ספר שרוצים לעבוד על זה עם קבוצה שלמה יש חוג חיות שמתחיל בדיוק מהנקודה הזאת: להכיר כדי לא לפחד.
ערן סדק הוא מטפל שיקומי מטעם משרד העבודה והרווחה, מאלף כלבים וכלבן טיפולי בהסמכת עמותת כלבים בשירות אנשים. שלושים שנה בגיל הרך ובחינוך המיוחד, עובד בבאר שבע, בכל הדרום וגם במרכז.
