רוב מה שכתוב באינטרנט על חיות וקשישים נשמע כמו עלון פרסומי. אז נתחיל בהסתייגות: אני לא חוקר, לא קראתי את כל הספרות, ואני לא הולך לצטט לכם מחקרים שלא ראיתי. מה שיש לי זה שלושים שנה של מפגשים, חלק גדול מהם בבתי אבות ובמסגרות של דיור מוגן בדרום.
ומה שראיתי שם עקבי מספיק כדי לכתוב עליו.
מה קורה כשכלב נכנס לחדר אוכל
בחדר אוכל של בית אבות יש בדרך כלל שקט מסוג מסוים. לא שקט רגוע. אנשים יושבים ליד שולחנות, חלקם מול טלוויזיה, וכמעט אף אחד לא מדבר עם מי שיושב מולו.
כלב נכנס, והחדר משנה צליל תוך חצי דקה. שלושה אנשים קוראים לו. אחת מתחילה לספר לשכנה שלה על כלב שהיה לה בילדות במרוקו. מישהו שהצוות אמר לי עליו שהוא לא מגיב, מושיט יד.
אני לא יודע להסביר את זה במונחים נוירולוגיים. אני כן יודע שזה חוזר על עצמו בכל מוסד שבו עבדתי, וזה לא קשור לרמת התפקוד.
למה זה עובד דווקא בגיל הזה
יש כמה דברים שאני חושב שעומדים מאחורי זה. אני אומר חושב, לא יודע.
אין ציפייה לביצוע. קשיש שנמצא בטיפול פיזיותרפי או קוגניטיבי נמדד כל הזמן, גם בעדינות. כלב לא בודק כלום. הוא מניח ראש על הברך וזהו.
מגע לגיטימי. בגיל הזה, ובמיוחד למי שאיבד בן זוג, המגע כמעט נעלם מהיום. מגע עם בעל חיים הוא מגע שלא צריך להסביר או לבקש עליו רשות.
הזיכרון עולה מהצד. שיחות על העבר בדרך כלל נכפות מלמעלה: ספרי לנו מאיפה את. ליד כלב הזיכרון עולה מעצמו, כי כמעט לכל אחד היה בחיים כלב, חתול או לול תרנגולות בחצר. משם נפתחות שיחות שהצוות מנסה לייצר חודשים.
תנועה בלי תרגיל. להושיט יד, לזרוק כדור, לצעוד עשרה מטרים כדי ללוות אותו לדלת. זו פעילות גופנית שאיש לא הגדיר כפעילות גופנית, ולכן אף אחד לא מתנגד לה.
הצוות אמר לי שהוא לא מגיב. הוא ניהל עם התוכי ויכוח שלם על מי אמר שלום ראשון.
ולא רק כלבים
יש מי שמפחד מכלבים או שהם פשוט גדולים מדי בשבילו. במסגרות כאלה אני מביא ארנב, אוגר או תוכי. ארנב על הברכיים עובד יפה מאוד עם אנשים בכיסא גלגלים, כי הוא נשאר במקום ולא דורש כלום.
תוכי הוא סיפור אחר לגמרי. הוא מדבר, והוא מצחיק, ואנשים שלא הוציאו מילה בבוקר מתחילים לנסות לגרום לו לענות. פעם אחת בבית אבות בבאר שבע ישבתי עשרים דקות עם גבר שהצוות תיאר כמנותק, והוא ניהל ויכוח שלם עם התוכי על מי אמר שלום ראשון.
ויש גם את הכיוון הצמחי. גינון טיפולי עובד מצוין עם אותו קהל בדיוק, ומצליח גם עם מי שהחיות לא מדברות אליו. ערוגה מוגבהת, אדמה, ריחות של נענע ובזיליקום, וקצב שלא לוחץ אף אחד.
איך נראית סדרה במוסד
רוב המוסדות מתחילים בסדרה של שמונה עד עשרה מפגשים שבועיים, בקבוצה של שישה עד עשרה אנשים. מפגש נמשך בערך ארבעים דקות, וזה הגבול. יותר מזה ואנשים מתעייפים ויוצאים מזה תשושים במקום מרוצים.
אני מבקש מהצוות שני דברים. שאיש צוות אחד יישאר בחדר, כי הוא מכיר את האנשים ואני לא. ושהמפגש ייקבע לשעה קבועה בשבוע. אותו יום, אותה שעה. אצל קשישים הצפי הזה שווה הרבה יותר ממה שהוא נשמע, ואחרי שלושה שבועות אנשים כבר מחכים בכניסה.
אפשר גם מפגש פרטני, בחדר, למי שלא יורד לפעילות. אלה בדרך כלל המפגשים הכי שקטים והכי חזקים.
ההסתייגות שחייבים להגיד
מפגש עם חיות לא מטפל בדיכאון ולא מאט דמנציה. מי שמוכר לכם את זה ככה, מוכר יותר מדי.
מה שכן: יש שעה בשבוע שבה קורה משהו אחר. אנשים מדברים יותר, זזים יותר, ובימים שאחרי המפגש הצוות מדווח על מצב רוח טוב יותר. לפעמים זה מחזיק יומיים ולפעמים עד המפגש הבא. בשביל המשפחות זה הרבה.
אפשר לקרוא על התהליך המלא בדף הכלבנות הטיפולית, ואם אתם מנהלים מוסד בדרום ורוצים לבנות סדרה, קל יותר להרים טלפון ולסגור את זה בשיחה של רבע שעה.
ערן סדק הוא מטפל שיקומי מטעם משרד העבודה והרווחה, מאלף כלבים וכלבן טיפולי בהסמכת עמותת כלבים בשירות אנשים. שלושים שנה בגיל הרך ובחינוך המיוחד, עובד בבאר שבע, בכל הדרום וגם במרכז.
